סלחו לי על הדיליי אבל יום הזכרון השנה היה לי קשה. עשיתי משהו שרציתי לעשות המון שנים. סגרתי מעגל שהתחיל בלבנון השנייה עם החבר לשעבר שלי שנהרג שם.
יצאנו רק כמה חודשים כחיילים ונפרדנו חצי שנה לפני אותו יום נורא. בזמנו המשפחה שלו חשבה שעוד היינו יחד ולא ידעתי עד יום הזכרון (חודשים אחרי), כשחזרתי מארה”ב, שהם בעצם מחכים לי…
המפגש איתם באותה שנה היה אירוע טעון מאוד של שכול. היום אני מבינה שלא היו לי כלים להתמודד איתו בגיל 20. לא ידעתי כלום על שום דבר ובעיקר פחדתי להטעות אותם אז ברחתי. ברחתי הביתה, ברחתי ללימודים בדרום, התחלתי חיים חדשים והדחקתי. וזה גם (כמעט) עבד לי.
בחזרה להווה… התחלתי את יום הזכרון בנסיעה לאריאל להביא את המכתב המאוד ארוך שהוא כתב לי ורציתי כל השנים לתת למשפחה למזכרת.
זה היה ממש כאילו מישהו כיוון אותי. בשנייה שהתחלתי לחפש, המכתב פשוט הופיע. כאילו רצה להמצא. לקחתי אותו איתי ונסעתי לבית העלמין בקיבוץ שלו.
הגעתי לאזכרה ונעמדתי מאחורי חיילות במדים, בצד, נחבאת אל הקברים. פשוט עמדתי שם בין הקברים לעצים, בהיתי ובכיתי. על אדם, על ההורים שלו שנפטרו ונקברו לצידו, על מה שקרה באותו יום זכרון ראשון, על השנים שהדחקתי הכל.
רק אחרי הטקס, ניגשתי להגיד שלום לאחיו. דיברנו קצת והוא אמר שהוא לא רוצה לקרוא את המכתב כדי לכבד את הפרטיות שלנו 😳
דיברנו קצת ואז ניגשתי בזהירות לחברים שלו מהצבא, שהכרתי קצת מאז.. כולם התבגרו ונהיו אבות עם שיער לבן, כרס או קרחת. ורק אדם נשאר בן 21.
בכיתי עוד קצת, דיברנו על איפה בחרנו לגדל ילדים? וכמה בעצם? מעין פגישת מחזור משונה בלוקיישן לא ברור.
נפרדתי מכולם ויצאתי משם טעונה אז החלטתי לעצור במרכז מסחרי סמוך לבית העלמין. עשיתי סיבוב והחלטתי לקנות לי משהו לאכול.
ופתאום מי שם? החברים של אדם מהצבא. הצטרפתי אליהם לצהריים וחלקנו עוד קצת זמן ושיחה טובה.
חזרתי הביתה לעמרי ולילדים. וכל היום לא הפסקתי לנשק ולחבק אותם, בלי מילים, רק אהבה מעורבבת עם עצב 🥹 ועכשיו אני משתפת אתכם כי הסוד כבר לא בבטן ואדם עדיין איננו ומאוד חסר להמון אנשים, אבל החיים ממשיכים וגם אני מתבגרת והסיפור שלנו קיבל מקום של כבוד במגירה ובלב ❤
