הדרום אדום ומדמם והלב שלי שבור 💔
מיום שבת אני צופה בזוועות והראש שלי מסרב להאמין. המוח מתעתע בי.
הקריינית אומרת מפלסים ואני נזכרת איך אהבתי לחזור הביתה. איך הדלת תמיד הייתה פתוחה וכולנו חיינו כמו משפחה אחת גדולה. היו לנו שם שנים מדהימות (2007-2010), למרות המבצעים שחווינו (עופרת יצוקה, עמוד ענן, ועוד כמה ששכחתי). זכרונות טובים מתערבבים לי עם זכרונות מפחידים שהדחקתי מזמן והמציאות הנוכחית, שהמוח פשוט מסרב לעכל. הוא ממשיך לתעתע בי.
בחדשות ציינו את כפר עזה ואני נזכרת איך אספתי את נחום לליבי וכמה אושר היה ברגע ההוא בכניסה לישוב. ואז רואה תמונות מהטרור שהיה שם ובוכה.
מדברים על מכללת ספיר ואני נזכרת איך פגשתי את עמרי, איך נוצרו הקשרים עם החברות שהן משפחה שלי ותמיד יהיו בחיי. רק לפני חודש ביקרנו שם כולנו עם הילדים ובני הזוג.
מזכירים את ניר עם ואני נזכרת בימי הולדת, בירות עם חברים ודייטים. ואז שומעת על הגבורה של יחידת הכוננות שם ובוכה.
אני מסתכלת על כתבות עם עיניים מזוגגות, בוכה עוד בכי חרישי (שהילדים לא ישמעו, לא ישאלו, לא ידעו) וחוזרת להתעדכן בעוד מישהו שהכרתי ואיננו עוד.
רק רוצה שהכל יגמר, שכולם יחזרו הביתה בשלום, מי שעוד יכול..
הדרום אדום ומדמם והלב שלי שבור 💔
