בחדשות ציינו את כפר עזה ואני נזכרת איך אספתי את נחום לליבי וכמה אושר היה ברגע ההוא בכניסה לישוב. ואז רואה תמונות מהטרור שהיה שם ובוכה.
מדברים על מכללת ספיר ואני נזכרת איך פגשתי את עמרי, איך נוצרו הקשרים עם החברות שהן משפחה שלי ותמיד יהיו בחיי. רק לפני חודש ביקרנו שם כולנו עם הילדים ובני הזוג.

בחזרה להווה… התחלתי את יום הזכרון בנסיעה לאריאל להביא את המכתב המאוד ארוך שהוא כתב לי ורציתי כל השנים לתת למשפחה למזכרת. 
זה היה ממש כאילו מישהו כיוון אותי. בשנייה שהתחלתי לחפש, המכתב פשוט הופיע. כאילו רצה להמצא. לקחתי אותו איתי ונסעתי לבית העלמין בקיבוץ שלו.

הגעתי לאזכרה ונעמדתי מאחורי חיילות במדים, בצד, נחבאת אל הקברים. פשוט עמדתי שם בין הקברים לעצים, בהיתי ובכיתי. על אדם, על ההורים שלו שנפטרו ונקברו לצידו, על מה שקרה באותו יום זכרון ראשון, על השנים שהדחקתי הכל.

ואז לילה אחד בחודש חמישי סבלתי מכאבים מטורפים שלא נתנו לי מנוחה. התקפלתי במיטה וייחלתי לבוקר. עמרי עוד לא הספיק להתעורר כשאמרתי לו בפחד שצריך ללכת להבדק. עכשיו. שעה ומוניטור אחרי כבר ידענו שאני סובלת מצירים מוקדמים, אבל ממש מוקדמים! התחלתי ברצף של מנוחה, שתייה מרובה, ביקורים רבים במרפאה והפניות למיון יולדות. אחד הרגעים המפחידים בחיי היו כשהבנתי שאני בסכנת לידה בשבוע 21 והילדה לא תוכל לחיות בחוץ בגיל כזה מוקדם.

בעצת הרופאים ובטיפול של פרופ’ להריון בסיכון, יצאתי לשמירת הריון, כדי שהדבר היקר שגדל לי בבטן, לא יצא בטעות לפני הזמן.
ניצלתי את הזמן (בין הצירים שלא פסקו) לראות סדרות, לקרוא ספרים, ללמוד לסרוג בכותנה ולתכנן את הלידה הטבעית שלי. עשיתי מחקר רציני, ראיתי סרטים בנושא, קראתי את התנ”ך (לידה פעילה), עברנו קורס הכנה ללידה ופגישות עם דולה שנבחרה ללוות אותנו במסע נטול האפידורל שתכננתי…