בהריון הראשון שלי (ההריון של שביט), הבשורה שאני בהריון, מוקדם מהתוכניות, יצרה אצלי הלם ראשוני. 4 בדיקות ביתיות ובדיקת דם אחת שכנעו אותי שזה נכון והחיים שלי עומדים להשתנות מקצה לקצה. ההלם התחלף במהרה בתקופת בחילות והקאות. מצאתי את עצמי מבלה 10 פעמים ביום עם הראש באסלה, אומללה ומייחלת לגאולה.
ואז התחילה התקופה היפה של ההריון. הבטן התחילה לבצבץ והתחלתי להרגיש יותר טוב. הבדיקות החשובות עברו והכל היה תקין, התחלנו להתרגש ולספר לאנשים על הקטנה שבדרך.
ואז לילה אחד בחודש חמישי סבלתי מכאבים מטורפים שלא נתנו לי מנוחה. התקפלתי במיטה וייחלתי לבוקר. עמרי עוד לא הספיק להתעורר כשאמרתי לו בפחד שצריך ללכת להבדק. עכשיו. שעה ומוניטור אחרי כבר ידענו שאני סובלת מצירים מוקדמים, אבל ממש מוקדמים! התחלתי ברצף של מנוחה, שתייה מרובה, ביקורים רבים במרפאה והפניות למיון יולדות. אחד הרגעים המפחידים בחיי היו כשהבנתי שאני בסכנת לידה בשבוע 21 והילדה לא תוכל לחיות בחוץ בגיל כזה מוקדם.
בעצת הרופאים ובטיפול של פרופ’ להריון בסיכון, יצאתי לשמירת הריון, כדי שהדבר היקר שגדל לי בבטן, לא יצא בטעות לפני הזמן.
ניצלתי את הזמן (בין הצירים שלא פסקו) לראות סדרות, לקרוא ספרים, ללמוד לסרוג בכותנה ולתכנן את הלידה הטבעית שלי. עשיתי מחקר רציני, ראיתי סרטים בנושא, קראתי את התנ”ך (לידה פעילה), עברנו קורס הכנה ללידה ופגישות עם דולה שנבחרה ללוות אותנו במסע נטול האפידורל שתכננתי…
אממה, בסוף הקטנה, שמהתחלה עשתה הכל בדרך משלה, התמקמה לה טוב טוב במנח עכוז. סירבתי לקבל את הבשורה, ניסיתי תרגילים, דיקור, מוקסה. אבל כלום לא עזר. הגעתי להיפוך בבית החולים, שם עשו אולטרסאונד מדויק וגילו שהחבל כרוך סביב הצוואר שלה. הסבירו לי שבגלל שזו לידה ראשונה הסיכוי להיפוך מוצלח הוא 50% אבל החבל הופך את הסיכוי לקטן יותר ואת הסיכון ללידה בקיסרי חירום כבר באותו יום לגבוה יותר, כי ההיפוך מסכן את הקטנה ויכול לגרום לה למצוקה נשימתית.
בדמעות וקול רועד ויתרתי על חלום הלידה הטבעית והתכוננתי לקיסרי. דרך הקבוצה הזו גיליתי שיש בבלינסון משהו שנקרא ‘קיסרי ידידותי’ ובחרתי לעבור אותו. נשמה טובה שפגשתי פה Liat Klinboim ייעצה לי מכל הלב בטלפון וענתה לי על כל השאלות. השיחה איתה הפיגה הרבה מהפחדים.
כמה ימים אחרי, התקשרו להגיד לי שהתפנה תור ומקדימים לי את הלידה ליום אחרי. בלי יותר מידי זמן להתכונן, הכנתי תיק וניסיתי לבוא באנרגיות חיוביות. השיר ברדיו בדרך לביה”ח היה Super girl ובכיתי מהתרגשות ופחד.
בלידה (הקיסרית), החוויה לא הייתה מה שציפיתי מהלידה הטבעית אבל הייתי ערה, שמעתי מוזיקה לבחירתי, ראיתי את רגע היציאה מהרחם והידיים שלי קיבלו את הילדה. היא הונחה עליי ל”הנקה” ונשארה על החזה שלי למשך רבע שעה, עד שהרופאים סיימו את מלאכתם דרומית יותר. יש לי קטעי וידאו ותמונות ומזכרת משוגעת ועמרי נכח בתהליך, שלא היה מפחיד ונוראי כמו שחשבנו. הוא אפילו חתך את חבל הטבור.
שלושה שבועות אחרי, אני מרגישה כמו גיבורה. למרות ובגלל הדרך שעברתי בהריון, אבל בעיקר בגלל שיש לי את שביט בזכותה! ❤
תודה לבן זוגי שוגי שעזר לי לאורך כל הדרך ובזכותו שמרתי על השפיות ולא הפסקתי לצחוק גם כשהיה מפחיד / כואב ותודה לכן שקראתן עד כאן. אני הולכת להחליף מוקש ולהמשיך להתאהב 😍